מידע לסוכנים ומדריכים

מידע לסוכנים ומדריכים

למדריכים ומורי הדרך שלום רב,
אנו שמחים לראות אתכם מדריכים בצריף, אך אנו מבקשים לשמור כללים מסוימים ולהישמע להנחיות אנשי הקופה.

1. בקשו מהתלמידים להשאיר את התיקים באוטובוס.
2. הזכירו למבקרים מהם כללי ההתנהגות באתר: לא ללעוס מסטיק, לא לגעת, לשמור על השקט, לא לדרוך על הצמחים וכו'.
3. אכילה – ניתן לבקש אישור מאנשי קפה פולה ולאכול במתחם הקפה. אין לאכול על השבילים, ברחבות ההסבר ובכל האתר.
4. נשקים – יש לבנות מערום נשקים באזור הספסלים ואין להשעין את הנשקים על קירות.
5. בכניסה לאתר שירותים גדולים ונקיים, השתמשו בהם לפני תחילת ההדרכה, ישנם שירותים נוספים בצריף תערוכת 'הזקן והעם'.
6. הימנעו מהסברים ודיונים ארוכים בתוך המבנים.
7. הדריכו במקומות המיועדים לכך – רחבות ההסבר וסביב מפות החול והתבליט הרחוקים מהשבילים. כאשר מדריכים על השבילים ההדרכה ברוב המקרים מופרעת על ידי קבוצות אחרות והיא נפגמת.
8. אנו מנסים לשמור על הדשאים, נא לא לדרוך עליהם.
9. ישנן פינות עם ספסלים אם רוצים להדריך, לסכם או לשוחח עם הקבוצה- ליד הצריף של 'במבחן הזמן', בין 'בית הגבס' ו'מבחן הזמן', ליד הכניסה לאתר וכמובן גם מפת תבליט הנגב
10. אנא, הודיעו על שינויים בשעת ההגעה או במספר המשתתפים, הודיעו בקופת האתר על כניסתכם ועל מספר המשתתפים.
11. בתצוגות – אין לצלם. בצריף מותר ללא פלש (מפאת השימור).
12. הפעלה קבוצתית של שולחנות הפעילות 'בן-גוריון במבחן הזמן':
-לפני הכנסת הקבוצה לפעילות שולחנות – אנא, גשו לפאנל ההפעלה שנמצא מימין לדלת הרחוקה ולחצו על שפה.
-לאחר הלחיצה יש לכם 10 דקות, בהן המערכת משותקת וניתן לשוחח עם הקבוצה.
-להפעלת השולחן לחצו על שם הפעילות.
-זכרו! לא ניתן להשתמש בהפעלה קבוצתית כאשר משהו נוגע בשולחן.
-בקשו מהמשתתפים ללחוץ רק עם אצבע אחת לא עם כל היד או כל האצבעות – הדבר משבש את הפעילות.

סוכנים מוזמנים להרשם ב-טופס הזמנת ביקור

עומדים לרשותכם מערך הדרכה מקיף לאתר כולל תמונות מרחבי האתר, כדי לרענן את הזיכרון ושאלות נפוצות ממבקרים ממש פה למטה.

שימרו על הטלפון של משרד הצריף לבקשת עזרה או תקלה – 08-6560469
אם הינכם זקוקים לחומרי הדרכה או לכל שאלה, אתם מוזמנים לפנות במייל: zrif@bgh.org.il.
שיהיה ביקור מוצלח,
יוני גליציאנו – רכז הדרכה

כמעט הכול. בין הדברים שאינם מקוריים: המיזוג המרכזי, תאורת ה“ספוטים“, החבלים החוסמים את הכניסה לאזורים מסוימים בחדרים, תמונות שמטרתן להציג את הבית כפי שהיה בחייו (הן צולמו בשנת 1966).
התקרה מקורית? לא. החלפנו אותה משום שהיא קרסה. התקרה נראית בדיוק כמו המקורית.
הבגדים מקוריים? כן, הם עברו תהליך שימור. דרך אגב, לבן-גוריון היו לא מעט בגדים.
הווילונות מקוריים? הווילונות בחדר האורחים שוחזרו כי המקוריים התבלו.
הצבעים מקוריים? זהו הצבע המקורי (פולה בחרה אותו), אך אנחנו צובעים מחדש את הצריף פעם בכמה שנים.
במה עוד ”נגעתם“? הוחלף ריפוד הספה בסלון בבד שהוכן על פי הצבע המקורי. בד הכורסאות בחדר השינה של פולה הוחלף לצבע דומה למקורי. נפתח פתח מהצד לחדר השינה של בן-גוריון. שאר החפצים עברו פעולות לשימורם ואנו מרססים מדי שנה נגד תולעי ספרים וחרקים אחרים.
למה פולה ודוד בן-גוריון ישנו בחדרים נפרדים?
בן-גוריון ישן 3-4 שעות בלילה. הוא קרא וכתב רוב הלילה. חדר השינה הנפרד אפשר לפולה פרטיות כשהבית היה הומה אנשים. בנוסף, לינה בחדרים נפרדים הייתה נפוצה ולא חריגה בתקופה זו.

בן-גוריון עבר לשדה בוקר כשהוא היה בן 67, הילדים לא גרו בשדה בוקר.

בן-גוריון אירח בביתו אורחים רבים, לכן נזקקו לבית יותר גדול, לשני חדרי שירותים וליצירת מרחב מעבר פרטי לפולה מחדרה אל השירותים.

בתנאי מדבר כמו אלו שבשדה בוקר נחוצה מרפסת סגורה עקב סופות החול. בתקופת חיי בן-גוריון הייתה רק הרשת, והחלונות נוספו אחר כך מטעמי שימור.

המחסן של בן-גוריון, וכיום גם משרד המדריכים.

בתקופת בן-גוריון שימש כחדר שירותים. כעת זהו ארון חשמל ולכן הוא נעול.

בספרייה בצריף כחמשת אלפים ספרים. בספרייה בבית בן-גוריון בתל אביב כ-22 אלף ספרים.

הוא קרא הרבה, בחלק מהספרים הוא רק עיין. הוא הכיר אותם היטב – מספרים שהוא ידע להגיד באיזה מדף נמצא כל ספר ואיפה למצוא ציטוט ספציפי שהיה דרוש לו.

על פי הקטע הבא, בן-גוריון ידע תשע שפות:
”רוסית, כמובן, שהרי הייתה זו השפה המדוברת בארץ הולדתי. עברית שהחילותי ללמדה מסבי עוד
בהיותי פעוט ושמעולם לא חדלתי ללמדה. גרמנית שלמדתי בבית הספר. לאטינית, שגם אותה למדתי בבית הספר. יוונית, שלמדתי כפי שסיפרתי לך בזמן ההפצצות בלונדון. תורכית שלמדתי באוניברסיטת סאלוניקי וקושטא, גם צרפתית, שנאלצתי ללמוד בהיותי סטודנט בקושטא, מפני שלא היו אז ספרי לימוד תורכיים בתורת המשפט, אלא רק צרפתיים. ספרדית למדתי רק בשנות החמישים, כפי שהזכרתי, כי רציתי לקרוא את דון קישוט בשפת המקור. שפות אלה אני יודע לאחר שלמדתי אותן. אך באורח מוזר, לבד מעברית, אנגלית היא השפה שבה אני חש עצמי חופשי ביותר לבטא עצמי אף שהיא השפה היחידה שמעולם לא למדתיה בצורה מסודרת.“
מתוך: משה פרלמן, דוד בן-גוריון, עמ‘ 204
כלומר: תשע שפות: רוסית, עברית, גרמנית, יוונית, לאטינית, תורכית, צרפתית, ספרדית ואנגלית (יידיש ידע, ולא אהב).
הוא לא ציין פולנית, סיפר שלא רצה לבזבז זמן ללימודה, העדיף ללמוד עברית. לא ציין ערבית, אך ידע מעט גם ממנה.

בן-גוריון התעניין מאוד בתנ“ך. הוא ידע אותו על בוריו והתייחס אליו כאל מסמך היסטורי, המספר את סיפור העם היהודי. הוא יזם את חידון התנ“ך העולמי.

לא, הוא ניהל אורח חיים חילוני. בילדותו גדל במשפחה דתית וקיבל חינוך דתי – למד תחילה ב‘חדר‘ המסורתי ובהמשך עבר ללימודים ב‘חדר המתוקן‘ שהקים אביו.

בן-גוריון התעניין בתרבות המזרח. ניתן לראות שגם בסלון יש מזכרות רבות מהמזרח הרחוק. הוא ביקר בבורמה ושהה שם במנזר בודהיסטי כמה ימים. לצד הוויטרינה יש פסל של המנזר שבו ביקר.

בן-גוריון התעניין בפילוסופיה יוונית, וכדי לקרוא אותה בשפת המקור גם למד יוונית עתיקה.
הפסלים מתקשרים לתחום העניין שלו.

בן-גוריון תלה בחדרו את תמונתו של מהטמה גנדי. איננו יכולים לדעת מדוע – נוכל רק לנחש. גנדי הוא דמות שמסמלת כוח, עוצמה, שחרור, עצמאות, מרד, עקרונות, אידיאולוגיה, צניעות, אישיות לדוגמה, חזון הלכה למעשה – ללא שימוש באלימות. יש ביניהם גם קירבה גורלית – שניהם לחמו לשחרור עמם מהשלטון הבריטי.
הודו קיבלה עצמאות בשנת 1947 וישראל בשנת 1948.

החנוכייה באמת מנגנת, עובדת כתיבת נגינה. ניתן
להאזין לה ביוטיוב.

האיש בתמונה השמאלית הוא יצחק בן-צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל. התמונה ניתנה במתנה משוטר מחיפה, ששמו היה בנימין בן-ציון.

הוא קיבל אותו מגנרל אמריקאי ששמו עומר בראדלי. נהוג היה לחשוב כי את הגלובוס קיבל בן-גוריון בשנת 1946.
לאורך השנים שבהן הצריף היה פתוח לביקורים הגיעו אליו אלפי מבקרים נרגשים. רבים מהמבקרים התפעלו מהגלובוס שבצריף, ועם הזמן נפוץ המנהג של לחפש את שטח מדינת ישראל עליו. כאשר נמצא שם המדינה, רבים הצביעו עליו, ובמשך השנים הכיתוב Israel פשוט נמחק. כשצוות האתר החליט לתקן פגם זה, נעשתה טעות. משום שהונח כי הגלובוס הגיע לבן-גוריון ב-1946 שוחזרה הכתובת כ“פלשתינה“, Palestine ,בהתאם לשם שהיה נהוג ב-1946.
טעות זו נעשתה ונשכחה במשך זמן מה עד לגילוי שחשף אותה – בגלובוס נמצאו מדינות שהוכרזו לאחר 1948!
בחיפוש של צוות המוזיאון נמצא מכתב משנת 1951 ,שבו מודה בן-גוריון לגנרל עומר בראדלי על הגלובוס.
מומחה השימור שטיפל בגלובוס הציע לא לתקן את הטעות, שמא נפגע בגלובוס עוד יותר, וכך נשאר הכיתוב.

לזוג בן-גוריון היו שלושה ילדים: גאולה, עמוס ורננה.
שלושתם אינם חיים היום ושלושתם התרחקו מהפוליטיקה. יש לו שבעה נכדים, רובם אינם מוכרים.
יריב בן-אליעזר, הנכד הבכור (בנה של גאולה), הוא דוקטור לתקשורת. אלון בן-גוריון (בנו של עמוס) הוא מלונאי הגר בארה“ב.
ילדיה של גאולה: יריב, משה ואורית.
ילדיו של עמוס: רותי, גליה ואלון.
בנה של רננה: אורי.

כן, המזגן הוא בהחלט מתקופתו. למי שיש ספקות, בתמונה שבקיר בסלון עם ש“י עגנון, רואים בבירור את המזגן…
יהושע כהן, שהיה שומר הראש של בן-גוריון, סיפר כי בזמן השיפוץ של 1963 שריינו את הבית והגביהו את חלונות הבית מטעמי ביטחון. בן-גוריון היה איש נמוך, והאוויר מהחלונות הגבוהים עבר מעליו,
לכן הכניסו מזגנים. קודם לכן לא הסכים בן-גוריון להתקנת מזגן בביתו.

לא ברור בדיוק מאיפה הגיעה הבובה. משערים כי אחד הנכדים השאיר אותה. אפשר ורצוי להזכיר כי עם כל שיעור הקומה של בן-גוריון הוא גם סבא, שאחד הנכדים או הנכדות שכח אצלו את הבובה שלו או שלה.

אלחנן ישי שימש בתפקידים שונים והיה מפקד הנח“ל והגדנ“ע. הוא הצטרף לבן-גוריון, כעוזרו האישי, בשנה הראשונה בשדה בוקר.

פולה, אשתו של בן-גוריון. התמונה נתלתה רק לאחר מותה ב-1968.

בן-גוריון אירגן מחדש את הספרייה, הוא ביקש שפסל משה יוצב במדף גבוה יותר משאר הפסלים ובצד מזרח (לכיוון ירושלים). התמונה צולמה קודם לסידור זה, בשנת 1966.
להרחבה: פסל משה שבספרייה הוא דגם קטן של פסלו של מיכאלאנג‘לו, המוצב בכנסיה ברומא וגודלו מעט יותר מגודל אדם. יש לפסל קרניים מכיוון שהוא פוסל לפי הפסוק ”וראו בני-ישראל את-פני משה כי קרן עור פני משה“ (שמות ל“ד, ל“ה). מיכאלאנג‘לו פירש זאת כקרניים ממשיות (באחד מתרגומי התנ“ך ללטינית, הוולגטה, נבחרה המלה המתארת קרן בעל חיים במקום קרן אור).

בן-גוריון התוודע לשיטת ’פלדנקרייז‘. במסגרת השיטה למד בן-גוריון לעמוד על הראש, בהמלצת ד“ר משה פלדנקרייז, ובכך קיווה לפתור את בעיות זרימת הדם וכאבי הגב שהיו לו.
במכתבו לבתו רננה מנופש במלון ’השרון‘ ב-1957.9.15 כתב:

”פה אני מתרחץ בכל יום והחולות שעל שפת הים נוחים לעמידה על הראש. פלדנקרייז נסע לששה שבועות ללונדון. תרגיליו האחרונים אתי היו להעמידני על הראש. בנוכחותו לא הצלחתי לעשות כהוגן. ופה רק נתברר לי הסוד: מכיוון שלא פחדתי מנפילה – לא נפלתי, ומצאתי העמידה הנכונה. ועכשיו אני עומד גם בחדר, מבלי פחד שאפול או אתגלגל…“

זוהי תמונתו של נחמיה ארגוב, שהיה מזכירו הצבאי של בן-גוריון. הוא העריך אותו ואהב אותו מאוד. בשנת 1957 בחור צעיר בשם משה דואק השליך רימון בכנסת. השר שפירא נפצע קשה, בן-גוריון נפגע מרסיסים (כמו גם גולדה מאיר). ארגוב ראה עצמו כאחראי אישית לביטחונו של בן-גוריון, ובימים שבהם שהה ראש הממשלה בבית החולים היה מדוכא ומוטרד. ערב אחד בנסיעתו בכביש פגע עם מכוניתו בגבר רוכב אופניים בשם דוד קדוש, אב לארבעה. הוא לקח אותו לבית החולים במכוניתו, ומשאמרו לו שאין תקווה לחייו של הפצוע חזר לביתו (בסופו של דבר האיש נשאר בחיים וחזר לרכוב על אופניים). ארגוב כתב במכתב לחבריו כי אינו ראוי שיתאבלו עליו, ושאת כל ממונו הוא מוריש למשפחת קדוש. מכתב נוסף כתב לבן-גוריון, כולו הערצה ובקשת סליחה, ואחר כך ירה בראשו בנשקו האישי. כיוון שפחדו שבן-גוריון לא יעמוד בבשורה עקב חולשתו מפגיעת הרסיס, הוציאו במיוחד בשבילו במשך שלושה ימים מהדורות מיוחדות בעיתונות, מהן הושמטה הידיעה על
המקרה. אחרי מותו של ארגוב הוציאו חבריו ספר לזכרו. חמי פרס, בנו של שמעון פרס, נקרא על שם נחמיה ארגוב.

פולה הייתה אחות בצעירותה. לאחר הולדת בתם הבכורה, גאולה, היא הפסיקה לעבוד.
על פולה נכתב:
”היה בה דבר הניתן רק לתינוקות, דבר אשר הרגיז והביך לא פעם את מקורביה: היא הייתה
אומרת בגלוי ובחריפות את מה שהאחרים אומרים מאחורי הגב. מעולם לא עשתה זאת מתוך אינטרס אישי, תמיד – בהגנתה על בן-גוריון. פעם כשיצאתי מביתם אמרה לי קשות: ’את מדברת יותר מדי!‘… לא נעלבתי, הבינותי לרוחה: בזמן ישיבתי אצלו עשתה פולה את החישוב העגום של זמנו, המצומצם תמיד, הדחוק והמתוח כל כך. ובן-גוריון הנחשב לאיש, לעשוי ללא חת – היה חרד ונרתע מלהיות כפוי טובה כלפיה. (וכך הספיד אותה על קברה) ’זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר.‘“
רבקה גובר, ’רק שביל‘, הוצאת מסדה, 1970
”בינואר 1968 מתה רעייתו, פולה. היא דאגה לו כדאוג אם לבנה. שמרה שרק מזון המתאים יבוא
לפיו; שינוח לעתים מזדמנות ובמועדים קבועים; שלא יוצף מבקרים טרדניים; שייטול את התרופות
הנכונות (היא הייתה אחות לפי משלח ידה); וש‘יכיר את האנשים‘, כי לדעתה לא הטיב להכיר טבעם
של בני-אדם.
משנודע על מותה, צלצל אליי חיים ישראלי ונסענו יחד לבית-החולים בבאר שבע, בבית החולים מצאנו את בן-גוריון יושב על הכיסא, מכונס בעצמו ושותק. הרופאים סיפרו לו שפולה בקצה דרכה, ומותה לא בא לו במפתיע. הוא העיף לעברנו מבט חם ואמר: ’ניסע לשדה בוקר‘. נכנסנו יחד למכוניתו, ונסענו בשתיקה עד לצריף שלו. בחדר העבודה שלו, אמר שצריך לשתות משהו. מצאנו בקבוק משקה ומילאנו כוסות. עתה פתח בן-גוריון במקצת את סגור ליבו: ’פעמיים היא הלכה אחרי. פעם לארץ ישראל, אף-על-פי שלא ידעה עברית, וכבר תינוק בזרועותיה. ופעם נוספת – הנה למדבר, לבדידות. היא נפרדה מכל ידידיה ומכל הרגליה ובאה הנה'.
מתוך: שמעון פרס, ’גם בחיל וגם ברוח‘, הוצאת עם עובד, 1974 .

את עשר השנים האחרונות של חייו בילה כאן.
בחודשים האחרונים לחייו, שבהם היה כבר חלש וחולה, הוא נשאר במרכז למתן טיפול רפואי. הוא נפטר בבית החולים שיבא (תל השומר).

אין ביסוס לשמועה. יש אומרים שהיא נהגה לקנות ושומרי הראש דאגו לשלם אחריה.

עד 1940 היה מעשן כבד (80 סיגריות ביום, לפי יצחק נבון). אז התערב עם בנו עמוס, מי מהם יצליח
להפסיק לעשן. הוא חדל לעשן ועמוס המשיך.

מאכל אשר פולה הכינה לבן-גוריון באפן יומיומי. המאכל עשוי מגבינה, לבן, רסק תפוחי עץ וסירופ מיץ פטל.
גאולה, בתו הבכורה של בן-גוריון, סיפרה כי לאחר מותה של פולה הוסיף לאכול את הקוץ‘ מוץ‘. כשאמרה לו שהוא לא חייב להמשיך לאכול אותו הוא ענה, ’לזכרה של אימא‘, והמשיך לאכול קוץ‘ מוץ‘ עד סוף חייו.

הטלוויזיה מקורית. זוהי למעשה אחת הטלוויזיות הראשונות בארץ – של חברת זניט.
בן-גוריון קיבל אותה ב-1969 .הוא התנגד להכנסת טלוויזיה לארץ. ושהדבר יגרום לאנשים לא לקרוא ספרים.
ביומנו בשנת 1962 כתב כי אינו מוכן שהטלוויזיה תיכנס לישראל כי תעלה את רמת החיים, ’‘וזאת אין לעשות עד שנגיע לעצמאות כלכלית“.
מכתב ההוקרה שכתב בן-גוריון לויליאם רובינזון, שהעניק לו את הטלוויזיה:
מר וו.א רובינזון המכובד.
קבל נא תודתי העמוקה על המתנה הנהדרת שהענקת לי – טלוויזיה.
אמנם כל ימי שרותי בממשלת ישראל התנגדתי להכנסה טלוויזיה לארץ, כי לא ראיתי בה כל ברכה
אינטלקטואלית וחינוכית, אם כי ידעתי בסופו של דבר – תחדור הטלוויזיה גם לארצנו, וידידי טדי קולק, ראש עירית ירושלים שהיה הרבה שנים מנהל משרדי, היה חסיד גדול של הטלוויזיה, ובסופו של דבר –הוא ניצח.
אמנם יודע אני שתיתכן גם ברכה בטלוויזיה ואני רוצה לקוות שבמתנה החשובה שהענקת לי אוכל
לראות בעתיד גם דברים שיש בהם ברכה.
בהוקרה- דוד בן-גוריון."

מטעמי שימור – הבזקי האור פוגעים במוצגים (כמו אור של שמש).

שיתוף ב print